הוא נולד במאי, 1794 בסייטן איילנד, ניו יורק, מאה וחמישים שנה לאחר שהראשונים במשפחתו הגרו לאמריקה כמשרתים. הוריו היו חקלאיים שעבדו קשה והוא עצמו היה בעל מוסר עבודה גבוה. כבר כשהיה בן 11 ואנדרבילט עזב את בית הספר ויצא לעבוד כדי לעבוד במשרה מלאה. על אף ההצלחה העתידית שלו, הנשירה מהלימודים הקשתה עליו במהלך הדרך, הוא התקשה להביע את עצמו בכתיבה ולא תמיד ידע כיצד לאיית מילים.
ואנדרבילט מזוהה בעיקר עם תעשיית הרכבות אך את ההון שלו הראשוני שלו הוא עשה בתעשיית הספנות. הסיפור המדהים שלו מתחיל כשעזר לאביו בעת שעבד בסירת מעבורת. הוא למד את התחום ובגיל 16 הרגיש שהוא כבר מוכן לצאת לדרך עצמאית משלו. לשם כך הוא פנה להוריו ולווה 100$ במטרה לרכוש את סירת המעבורת הראשונה שלו. את הכסף הוא החזיר להוריו כשנתן להם מחצית מרווחי העסק.
התחרות בתחום הייתה גדולה ועל מנת להצליח להציע שירותי תנועה בין ססטן איילנד לבין מנהטן ואנדרבילט “חתך מחירים”. כך הוא משך אליו יותר נוסעים וגם בנה לעצמו מוניטין אמין. ואנדרבילט דאג לפתח את העסקים כל הזמן והוא רכש סירות נוספות כדי לספק שירות ליותר נוסעים. האנשים סביבו, כולל המתחרים, לא יכלו להתעלם מהאנרגיה שלו וממוסר העבודה הגבוה ותוך זמן קצר דבר בו הכינוי “הקומודור”. ואנדרבילט אימץ את הכינוי והשתמש בו בהמשך הדרך.
העבודה הקשה וההשקעה השתלמה ובשנת 1812, בעת מלחמת האזרחים בין ארה”ב לבריטניה, הוא זכה לחוזה משמעותי מהממשלה. עתה, היה עליו גם לספק סחורות למוצבים ולהעביר את החיילים לעמדות השונות בהתאם לצרכי המלחמה. בסוף שנה זו כבר היה בעל צי ספינות והמחזור השנתי שלו הגיע לכדי 10,000$.
בשנת 1813, כשהיה בן 19, התחתן ואנדרבילט עם בת דודתו, סופיה ג’ונסון. לשניים נולדו 13 ילדים אך שניים מהם נפטרו בגיל צעיר. הנישואים של השניים לא נחשבו למאושרים ונאמר עליו שהיה נוהג לבגוד בסופיה ולהתעלם מבנותיו. מאז ומעולם לא נחשב לתרבותי, אך הוא תמיד המשיך בקו שלו כשהוא בז לראוותנות והקפיד על חיים פשוטים, צנועים ומוסר עבודה גבוה. סופיה נפטרה בשנת 1868 וואנדרבילט התחתן עם בת דודה מקרבה רחוקה שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות.
ממעבורת לאימפריית ספנות
בשלב זה ואנדרבילט כבר הרוויח יפה מאד, אך בשנת 1817 נפתחה בפניו הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה, להיכנס לשותפות עם תומס גיבונס בעסקי ספינות הקיטור. בעבודה המשותפת למד ואנדרבילט כיצד להפעיל את פעילות מסחרית גדולה וגם החל להעמיק את הידע שלו בתחום המשפטי. גיבונס הפעיל קו ספנות בין ניו יורק לבין ניו ג’רסי. הדבר היווה הפרה בוטה של מונופול שהיה שייך לשותפים רוברט פולטון ורוברט ליווינגסטון. השניים טבעו את גיבסון על הפעלת הקו ובית המשפט פסק לטובת גיבסון.
בשנת 1826 נפטר גיבסון וואנדרבילט ביקש לרכוש את חלקו בחברה. בנו החליט שלא להציע את החלק למכירה ולהמשיך להפעיל את החברה במשותף. כתגובה ואנדרבילט קנה סירות והחל להפעיל קו מקביל עצמאי תוך שהוא מוריד מחירים ומשווק את הקו באופן אגרסיבי. לגיבסון הצעיר לא הייתה ברירה אלא לקנות את חלקו של ואנדרבילט.
לאורך כל הדרך ואנדרבילט היה ידוע כאיש עסקים חריף, בעל נכונות להצליח ואחד שלא מפחד לדרוך על המתחרים. מבחינתו האמצעים כשרים והוא תמיד ידע להצדיק את פעולותיו מול האזרחים. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-19 הוא בנה עוד קווי ספנות, הציע שירותים מובילים והמשיך “לחתוך” את המחירים כך שלמתחרים לא הייתה ברירה אלא לשלם לו על מנת שיעביר את העסקים שלו למקום אחר.
בהמשך הוא העביר את קו הספינות שלו אל נהר ההדסון ובכך פתח במלחמה “ראש בראש” מול איגוד סירות הקיטור של ההדסון, שהיה מונופול נוסף. באותה התקופה הנשיא אנדרו ג’קסון השתמש ב”שפת העם” וואנדרבילט ניצל את אותה שפה. לאורך כל הדרך הוא טען שהשירות שלו הוא “שירות העם” ולכן מחיריו זולים. העם אהב זאת, המתחרים פחות וההתאחדות קנתה אותו תמורת 100,000$ ובנוסף תשלומים שנתיים על סך 5,000$ כדי שלא יפעיל את הספינות בקו זה. המודל העסקי הנוכחי עבד פעם אחר פעם.
גם את הבהלה לזהב זיהה בזמן ובשנת 1851 הקים חברת מעבר להובלת נוסעים מניו יורק לעבר סן פרנסיסקו אך שלא כמו רוב המתחרים, הוא ניסה לפתוח קו חדש שיעבור דרך ניקרגואה ובכך לחסוך לנוסעים ימים שלמים בדרך. העיתוי היה מושלם, דרך המעבר הייתה טובה יותר והמחיר… כהרגלו נמוך. בעוד שבתחילה רבים רצו להגיע לקליפורניה, עם הזמן התנועה החלה לרדת וואנדרבילט קיבל את הצעת מתחריו והפסיק את הקו בתמורה לתשלום של 40,000$ מדי חודש.
חצי מיליון דולר ומלחמת הקומודור
ואנדרבילט הרחיב את קווי הפעילות שלו לא רק ברחבי ארצות הברית אלא ניסה לחלוש גם על הקו לאירופה. גם כאן, הטקטיקה הייתה דומה, הפעלת קווים והורדת המחירים כך שהמתחרים יאלצו לסגור את הקו או לשלם לו כדי שיסגור אותו בעצמו. הניסיון להתחרות בקווי הספינות לבריטניה לא צלח כפי כמו בעבר וזאת בשל התערבות ממשלת בריטניה אשר הייתה נחושה להשאיר את הקו בידיים בריטיות. הממשלה תמכה בחברה הקיימת על ידי מתן הלוואות בריביות נמוכות ומענקים. בניגוד לכל הפעמים הקודמות הפעם הניסיון לחלוש על הקו נחל כישלון.
האישיות של ואנדרבילט הייתה מיוחדת במינה. הוא לא היה איש העסקים הטיפוסי, לא היה מקורב לפוליטיקאים ומעולם לא התרברב בהון שלו. הוא היה איש עבודה ומעולם לא יצא לחופשה, עד שהגיע לגיל שישים. לכבוד החופשה הראשונה שלו הוא רכש יאכטה ושט עם משפחתו לאירופה. עלות החופשה הייתה כחצי מיליון דולר ובזמן זה הוא השאיר את ניהול החברה לשניים מעובדיו האמונים: צ’ארלס מורגן וקורנליוס גריסון.
השניים קיבלו פנייה מיזם בשם וולקר אשר הפעיל גם כן קו תנועה דרך ניקרגואה. וולקר שכנע את השניים לבגוד בואנדרבילט ובתמורה הבטיח להם שברגע שהוא יהיה נשיא ניקרגואה הוא ייתן להם זכויות בלעדיות לפעול במדינה. השניים לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים ולבסוף אכן נהנו מקו פרטי משלהם עם זכויות יוצאות דופן.
כשואנדרבילט למד על כך הוא זעם ושלח להם מכתב בו הדגיש שהם לא העריכו אותו במידה הראויה. במכתב הוסיף כי הוא לא מתכוון להגיש נגדם תביעה בבית משפט כיוון שזה ייקח יותר מדי זמן אך הבטיח שיהרוס אותם. הוא הבטיח וקיים.
ואנדרבילט הקים חברה נוספת להובלה שעברה בפנמה במחירים נמוכים במיוחד, סירב לקחת נוסעים אל או מניקרגואה ושכנע את המקומיים שלא לסמוך על העובדים הממשלתיים. במקביל הוא תבע את השניים בבית המשפט בארה”ב. המדיה כינתה את המשפט “מלחמת הקומודור”. באותו הזמן הוא שלח אנשים לניקרגואה כדי שישכנעו את המקומיים למרוד נגד הממשלה. הפעולות עבדו והתוצאה הייתה הרחבת השליטה של ואנדרבילט באזור נוסף.
מספינות לרכבות
שנות השישים של המאה ה-19 היו שנים מאתגרות עבור ואנדרבילט ועל האמריקאים. מלחמת האזרחים גרמה להפסדים רבים ובנוסף בנו הצעיר והאהוב, ג’ורג’ וושינגטון ואנדרבילט נפטר במלחמה לאחר שנדבק במלריה. הוא מעולם לא ראה אפשרות שבנותיו יכנסו לעסקים ולא העריך את שני בניו האחרים. לבסוף החליט לקחת את בנו וויליאם לעבוד איתו וזאת לאחר שלקח בעצמו חווה והצליח להרים אותה ממפסידה לרווחית. וויליאם נכנס לעניינים ולבסוף הוא גם קיבל את רוב ירושת אביו.
תקופת המלחמה הייתה גם תקופה של שינוי. מעכשיו הסתכל ואנדרבילט לא רק על עסקי הספנות אלא הוא שם את עיניו על עסקי הרכבות. בשלב זה הונו עלה על 30 מיליון דולר אך הדבר לא עצר אותו מלהמשיך להגדיל את האימפריה שלו. בשנות ה-50 המאוחרות של המאה ה-19 החל לעשות את השינוי. הוא לא התעניין בבניית מסילות אלא התמקד ברכישת קווים שיהפכו אותו בסופו של דבר למונופול.
רכישתו הראשונה הייתה הקו של הרלם. קו זה לא נחשב למיוחד מבחינת רבים, אך הוא היה קו הרכבות היחיד שנכנס אל האזור התחתי של מנהטן. בנו, וויליאם היה סגן הנשיא של החברה והשניים הם הפכו את הקו לרווחי. הצעד הבא היה לקנות את השליטה על הקו של נהר ההדסון ושל מרכז ניו יורק. במקביל הוא גם רכש קווים קטנים יותר וכל זאת במטרה לבנות אימפריית רכבות.
בשלב זה ואנדרבילט כבר היה בשנות ה-70 שלו אבל הוא לא עצר את הרכישות שלו והפך לבעל שליטה משמעותית ברכבות. ואנדרבילט ייזכר לא רק כבעל שליטה וכיוצר מונופול אלא גם כמי שיצר מהפכה בתנועת הרכבות בכך שהכניס תקני נהלים, לוחות זמנים וכמי שהגדיל את היעילות והפחית את זמני התנועה.
המיליארדר הראשון באמריקה
ואנדרבילט חי בצניעות רוב חייו, אך היום ההערכות אומרות כי עושרו נמדד בכ-200 מיליארד דולר. הוא היה למיליארדר הראשון באמריקה והוא המשיך לעבוד כמעט עד סוף חייו. הוא מעולם לא הרגיש צורך לתרום יותר מדי מכספיו לצדקה, אך בעידוד אשתו השנייה וחיבורים שהיא יצרה הוא תרם לבסוף מיליון דולר למה שהפך לאוניברסיטת ואנדרבילט. בשנת 1876 בריאותו הידרדרה והוא סבל במשך שמונה חודשים עד שנפטר בינואר 1877.
בצוואתו העביר את רוב הונו לבנו ויליאם והון רב לבניו של ויליאם. לאשתו השנייה ובנותיו העביר ככל הנראה סכומים שנעו בין 200-500 אלף דולר (סכומי עתק בהתאמה לאינפלציה).
